<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' מזוזה</h1>
<h2>דף יא.</h2>
גרסי' בסדר יומא פרק קמא [י"א ע"א] תנו רבנן בשעריך אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות יש בהן מצוה למקום, שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתיך ובשעריך. א"ל אביי לרב ספרא הני אבולי דמחוזא מאי טעמא לא עבדו רבנן בהו מזוזה, אמר ליה הנהו חזוק לאקרא דכובי הוא דעבידן, אמר ליה ואקרא דכובי גופיה תבעי מזוזא, דהא אית ביה דירה לשומר בית האסורין, דהא תניא בית הכנסת שיש בו דירה לחזן הכנסת חייב [במזוזה], אלא אמר רבא משום סכנה, דתניא מזוזת יחיד נבדקת פעמים בשבוע, שהוא שמטת שבע שנים, ושל רבים פעמים ביובל, אמר ר' יהודה מעשה בארטבן אחד שהיה בודק מזוזה בשוק העליון של צפורי מצאו קסדור אחד ונטל הימנו אלף זוז, והא אמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אין נזוקין וכו'. והא דאמרי' מזוזת יחיד נבדקת [אינה נבדקת] מפני כתיבתה אם נכתבת כהלכתא או [לא], שזו הבדיקה קודם שיקבענה היא, אלא אינה נבדקת (אלא) כי [אם] שמא נמחק או נטשטש מכתב האותיות או שנתבלה עור שלה מחמת מים, ולכך של יחיד פעמים בשבוע, מפני שאינה נשמרת כל כך מפני עפוש או מפני המים, אבל רבים ששומרים אותה הכל בעת כניסתן ויציאתן אינה צריכה בדיקה אלא פעמים ביובל. וכך כתב גאון שזו הבדיקה אינה אלא משום חשש דשמא הכתב נמחק או נטשטש או נתעפש העור כשם שבודקין את התפלין. תניא אחד שערי הבתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות ורפת ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן כולן חייבין במזוזה, יכול שאני מרבה בית שער אכסדרה ומרפסת, ת"ל בית, מה בית המיוחד לדירה, אף כל המיוחד לדירה, יצאו אלו שאינן מיוחדין לדירה. יכול שאני מרבה אף בית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה, ת"ל בית, מה בית העשוי לכבוד, אף כל העשוי לכבוד, יצאו אלו שאין עשויין לכבוד. יכול שאני מרבה הר הבית והלשכות והעזרות, ת"ל בית, [מה בית] שהוא חול, אף כל שהוא חול, יצאו אלו שהן קדש. ואי קשיא לך הא דתניא [מנחות ל"ג ע"ב] בית שער אכסדרה ומרפסת חייבות במזוזה, התם בשבתים פתוחין לתוכן. ובין התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות שהנשים רוחצות בהן פטורות מן המזוזה. תני רב שמואל בר יהודה קמיה דרבא ששה שערים פטורין מן המזוזה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות ושער המדינה, ואית דגרסי ושער המדי, ושער שאינו מקורה ושער שאינו גבוה עשרה, א"ל את פתחת בששה וסלקת בשבעה, שער המדי תנאי הוא, דתניא כיפה ר' מאיר מחייב במזוזה, וחכמים פוטרין, ושוין שאם יש ברגליה עשרה שחייבת במזוזה, ואית דגרסי שלשה. אמר אביי גבוהה עשרה ואין ברגליה שלשה, אי נמי יש ברגליה שלשה ואין גבוהה עשרה דכולי עלמא לא פליגי דפטירא, לא נחלקו אלא בגבוהה עשרה ויש ברגליה שלשה ואינה רחבה ארבעה ויש בה לחקק ולהשלימה לארבעה, ר' מאיר סבר חוקקין להשלים, ורבנן סברי אין חוקקין להשלים. והגאון ר' יצחק ז"ל לא כתב בהלכות שלו ושוין שאם יש ברגלה שלשה, אלא ושוין שאם יש ברגלה עשרה שחייבת, וכן נמי כלהו רבואתא כתבו הכי. ולשון כיפה מלשון הלכוף כאגמון ראשו, וזוקף כפופים, ובלשון רבותינו שלשה מלכו בכיפה, וכיפה היתה בראש כהן גדול. ת"ר בית הכנסת בית האשה בית השותפין חייבין במזוזה, פשיטא, מהו דתימא ביתך ולא ביתה, ביתך ולא בתיהם קמ"ל, ואימא הכי נמי, אמר קרא למען ירבו ימיכם, וכלהו בעי חיי, ועוד דקא משתעי בלשון רבים. אלא ביתך למה לי, לכדרבא דאמר דרך ביאתך וכי עקר אינש כרעיה דימינא עקר ברישא. ובית הכנסת שחייב במזוזה דוקא שיש בה דירה, אי נמי בית הכנסת דכפרים דדיירי בה אורחים, אבל דכרכים לא. גרסי' בפרק קמא דסוכה [ח' ע"ב] אמר ר' לוי משום ר' מאיר שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו הפנימית אינה סוכה וחייבת במזוזה, החיצונה סוכה ופטורה מן המזוזה, ואמאי תהוי החיצונה בית שער לפנימית ותחייב במזוזה, משום דלא קביעא. הא קביעא חייבת במזוזה, כבית שער שבתים פתוחין לתוכו. והא דתניא יכול שאני מרבה אף בית שער אכסדרה ומרפסת דאלמא אין חייבין, התם בשאין בתים פתוחין לתוכן כדתרצינן לעיל.
ובפסקא לגאון, והלכתא כל פתח שיש לו פצימין חייב במזוזה, חוץ מבית הכסא מפני הטנופת [יומא י"א ע"א], וחוץ מבית שאין בו ד' אמות על ד' אמות שאין ראוי לדירה [סוכה ג' ע"א], ואפילו לול פתוח בין בית לעליה חייב במזוזה. והלכתא מזוזה מצוה להניחה בתחלת שליש העליון בטפח הסמוך לרשות הרבים [מנחות ל"ג ע"ב]. ומצותה מימין הפתח בכניסה דאמרי' ביתך דרך ביאתך מן הימין. והשוכר בית מגוי, כין שעקר הבית של גוי הוא ומזוזה חובת הדר הוא, אסור לישראל להניח המזוזה בביתו של גוי אלא יטלנה עמו ויצא, שישראל חייבין במזוזה ואין הגוים חייבין במזוזה, שכך שנינו לענין ציצית [מנחות מ"ג ע"א] אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לגוי עד שיתיר ציציותיה, וכל שכן מזוזה שהיא קדושה חמורה. ואנן חזי לן לעניות דעתין דהאי ראיה דמייתי האי גאון מטלית מצוייצת חבטה [היא] ואפשי ראיה ומילי לברורי טעמא דאסור, אבל בפירוש
שנינו במזוזה עצמה פרק השואל את הפרה [ב"מ ק"ב ע"א] דת"ר המשכיר בית לחבירו [על השוכר] לעשות מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא, ובגוי נוטלה בידו ויוצא, ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר אשתו ובניו,
מעשה לסתור, אמר רב ששת ארישא. ועוד כתב גאון מזוזה שנמצאת בין הספרים מצוה לחזור ולקובעה בבית אחד ולא להוציאה מקדושתה, כמו שפרשנו ברצועות תפלין ובמפות שלהם. וישראל שמכר חצרו לגוי ועקר המזוזות שהיו בחצרו יטלם ויקבעם בבית הדר בו ואין צריך לחדש אותם. והאי דכתב האי גאון בענין תפלין ובמפות שלהן הוי כדאמרי' [ברכות כ"ג ע"ב] סודרא דאזמניה למיצר ביה תפלי וצר ביה תפלי [וכו'], דמאן דבעי עביד להו כלי שהוא כליין מטפח, ומאן דבעי עביד להו סודרא למיצרינהו ביה. וכתב והלכתא מזוזה בחללו של פתח בטפח הסמוך לרשות הרבים, ואם עשאה כמין נגר פסולה שמנהג של מזוזה לזוקפה כמו ספר תורה. הכר ציר, מקום שנוקבין בספין להכניס בו ציר העליון של דלת. ואם העמיקה טפח פסולה, וכן שטלה עליה מלבן אם יש בו טפח פסולה וצריך מזוזה אחרת. והלכתא כר' יוחנן דאמר מזוזה שעשאה שתים ושלש ואחת כשירה ובלבד שלא יעשנה כקובה וכזנב. והלכתא בית שיש לו ב' וג' פתחים צריך מזוזה בכל פתח ופתח, ואע"פ שרגיל באחד מהן יותר מכולן. ואוצר שפתוח לבית צריך מזוזה בין באותו פתח ובין בכל פתח שיש לו, דתניא בהדיא [יומא י"א ע"א] אחד שערי בתים ואחד שערי [חצרות ואחד שערי] מדינות ואחד שערי עיירות ורפת ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן כולן חייבין במזוזה. מזוזה שתלאה במקל ומזוזה שאינה משורטטת פסולה. ומזוזה נוהגת באנשים ובנשים בגדולים ובקטנים. בית חדש כיון שגמרו חייב במזוזה.
